<h1>שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רי"ד</h1>
<h2>דף לה.</h2>
קרקשונא להרב ר' מרדכי האזובי ב"ר יצחק כתבת וברופאים שאמרת ראיתי שערוריה שנותנין לחולים אותן המשקים הנעשים ביד העובדי כוכבים מחומץ שלהם ודבש או חומץ ופנג, ובפתח הקונטריס הנכבד אשר שלחת עמדתי מרעיד אמרתי לא תהיה כזאת בישראל מי האנשים האלה אשר בריתם את מות כפר, ולולי שאתה אמרת לא האמנתי כי יסופר, ולא ידעתי להם מקום שיסמכו בו, שאם מפני שנתערב החומץ בתוך הדבש ובטל במיעוטו, זה אינו שהרי עקרו כך, וכל שעקרו כך אינו בטל במיעוטו כענין ארבעה מיני מדינה [פסחים מ"ב ע"א], וכל שכן באיסור יין נסך, ואפילו בסתם יינם בנכבשין שדרכן לתת לתוכן יין שאסרו [ע"ז ל"ה ע"ב] אעפ"י שטעמן קפילא שאין בהן טעם יין. ולא הדברים שדרכן לתת לתוכן יין בלבד אסרו אעפ"י שאין טעם האיסור נכר בהם, אלא כל הדברים הנעשין על ידיהם שרגילין לתת לתוכן שום דבר איסור אין אותו דבר האסור מתבטל במיעוטו להתירו ואעפ"י שאלו נתערב כן על ידי ישראל היה בטל במיעוטו, כגבינה של עכו"ם למ"ד [ע"ז ל"ה ע"א] שאסרוה מפני שמעמידין אותו בעור קבה, ואעפ"י שאין בה טעם בשר, ואלו מן הדין בטל כיון שאין בה טעם בשר דבשר בחלב בנ"ט [חולין ק"ח ע"א], אלא כל שאסרו להתרחק מהן בכל ענין אסרו, וכן דעת הראב"ד ז"ל, והוא הישר שבטעמים שאמרו בדברים אלו. ואעפ"י שאפילו ודאי יינן שנתערב בשאינו מינו בידינו או אפילו תחת ידם בטל ברבייה [ע"ז ע"ג ע"א], לפי שזו דרך מקרה, וכל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא בו בנותן טעם, אבל כל שדרכן לעשות כן אסור ואינו בטל במיעוטו כדרך שאמרו בכבשין שדרכן לתת לתוכן חומץ וגבינה, וכל שכן משקין אלו שיש בהן טעמו וממשו של חומץ שלהם ורובו חומץ או מחציתו שלא היה בטל אפילו נעשה כן על ידינו במקרה. ואם ראו לסמוך ולהתיר מחמת סכנה ודנין כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כמסוכן וכל שיש לו קדחת מסוכן, מההוא דרבינא [פסחים כ"ה ע"ב] דשייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכלישנא קמא דגמרא האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא, גם זה טעות ושבוש גדול בידם מכמה טעמים, האחד שרוב החולים בקדחת כל הרופאים הבקיאים דנין אותם לחיים ולא למות, ואין אנו מתירין כל האיסורין לכל מי שיש לו קדחת ולכל מי שנפל למשכב ואפילו שלשה ימים, וא"כ חולה שחלה שלשה ימים נאכילהו ביום הכיפורים ולא בעי אומדנא ואפילו חולה ובקי אומר אינו צריך, שכבר אמרו ז"ל שכל מי שיש לו אישתא צמירתא מסוכן וחולה שאומר אינו צריך תונבא הוא דנקיט ליה ולהוי כרופא אומר צריך והחולה אומר איני צריך [יומא פ"ג ע"א], דהא רבינא שהוא רופא בקי בזה אמר שהוא כשעת הסכנה והמסוכן מסוכן הוא אצל אכילה או לתרופות או למסעדי', וכמו שהתירו [יבמות קי"ד ע"א] להניק את התינוק מבהמה טמאה ואפילו למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וקאמר טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. ועוד אישתא צמירתא מאן (א)פריש לן דהוא חולי של קדחת, והלא לדעת כל הבקיאין אין כל הקדחות מסוכנות לשעתן, ורש"י ז"ל לא פירשה חולי של קדחת אלא חולי אחר והוא הוא שיש בו סכנה ולא בקדחת הפשוטה, ועוד דדילמא (ל)לישנא בתרא עיקר דאמר ליה מידי דרך הנאתן קא עבדינא, ושמעינן מיהא ללישנא בתרא דאלו הוא דרך הנאתן אסור אע"ג דהוה ליה אישתא צמירתא, דאלמא אישתא צמירתא לאו כשעת הסכנה. ועוד דאפילו תדין כל הקדחות כשעת הסכנה אין אומרין שהותרו כל האיסורין אצל חולי שיש בו סכנה, שא"כ אפילו יש דברים אסורין ומותרין נאכיל אותו אפילו מן האסורין שהם הותרו אצלו, אלא דחויין הן אצלו וכיון שכן כל שאפשר להביא לו מן ההתר אין נותנן לו מן האיסור, והרי חולה זה אינו מסוכן גם אינו משקה אותו משקה לשעתו, שאינו כאמדהו לשמנה ימים, שאננו צריך שימתין אלא כחצי שעה ויעשה לו מן המותר לו, וחס ושלום לא יעשה כן במקומנו ולא בכל מקומות ישראל ששמענו שמעם, וכל העושה כן למה יבדל מקהל העדה ישתקע הדבר ולא יאמר.
